פוסטים

די! כמה חיפושים? אני מחכה שייגמרו כבר הדייטים המתישים האלה. ושאמצא את האחד. כמה זמן אפשר לחכות לו? די כבר עם השעבוד הזה, מרביצים לנו כל הזמן! אני מת לצאת ממצרים כבר, איפה הגואל שהבטיחו לנו? שיבוא ויוציא אותנו מכאן! ואז זה מגיע. יוצאים ממצרים, המצרים מתים, יש חופש. זהו. ו... אנחנו במדבר. לאן הולכים? הנה, התחתנו! אנחנו ביחד, מצאנו זה את זו. אין דייטים, אין לחץ, הכל רגוע. עוברים כמה חודשים, ו...? נפתרו כל הבעיות שבחיים? אין יותר מתח משום דבר אחר? תופעה מוכרת. אנחנו מייחלים לחופש, למנוחה ולנחלה. אבל... לא באמת מגיעים לשמחה מלאה כשקבלנו חופש. למה? כי חופש הוא שלילת השעבוד, העדר של משהו רע. אבל זה לא מספיק. צריך לצקת לתוכו רצונות, מטרות, משהו אישי שיבטא אותנו, שימלא אותנו בסיפוק. פגשתי אנשים שמבקשים בכל מאודם בדמעות להתחתן, וחווים כאב גדול של חסר. מתי אסתדר בחיים? אגיע אל הבית? וכשאני שואלת אותם: בשביל מה אתה רוצה להתחתן? למה חשוב לך למצוא חתן? הם מגלים ש...לא ממש ברור להם למה. כי כולם... כי צריך... כי כבר מאוחר... כי זה לא נורמלי להיות לבד. כן, אבל... בשביל מה אתה רוצה? את? מה יקרה שם בזוגיות הזאת? למה אתה כמה, למה את מתגעגעת? מה תעשו שם ביחד? במה תמלאו את ימיכם? ולמה חשוב לכם שזה יהיה בזוג, הרי הרבה דברים שאתם מתכננים לעתידכם, אפשר לעשות גם לבד? וכאן מתחיל הבירור. פתאום בונים חזון, בונים רצון!!! והעיניים נדלקות. כשברור להם למה הזוגיות חשובה להם... הם יותר ממוקדים במטרתם ומגיעים אליה יותר מהר. כך... יצאנו ממצרים. אין שעבוד, אבל גם אין מטרה לעתיד. עד שהגיע מתן תורה, וייסד אותנו כעם עם חזון, עם רצון, עם ייעוד, עם מטרות. משהו שממלא אותנו בהבנה בשביל מה בכלל יצאנו לחירות, מה מטרתנו בעולמנו, וכמה יהיה לנו טוב למלא אותה, ולא נפר אותה גם כשיהיו קשיים בדרכנו. אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם מה יהיו הערכים המשותפים שלכם כזוג, אילו תכנים וחוויות אתם רוצים לצקת לזוגיות שתגיע אליכם בקרוב? למה עבורכם יותר טוב ביחד מאשר לחוד? ואז... להסניף את התחושה המשכרת, הממלאת, המאושרת של שליחות וייעוד, של ביחד, של ברית שהיא חזקה יותר מכל נחשולי החיים. תשמרו את התחושה הזאת בלב חזק חזק, כדי שתוכלו באמצעותה לאתר בקרוב את השותף שלכם לברית הזאת. חג מתן תורה שמח! אוהבת, אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 נכתב בהשראת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בספרו "חיי שנה".

אני מאד אוהבת את השיר הזה. ופתאום גם הרגשתי שאני מבינה את המילים, שהן מדברות אלי את מה שהרבה מהמתאמנות שלי רוצות לומר. אז הנה מה שהמילים של המשוררת רחל שפירא אמרו לי: למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך אני שהנחתי לרגש יחף לרחף כבר יודעת כי התפתלה דרכי ומגובה רב ראשי עכשיו נרכן כבר יודעת כי התפתלה דרכי ובאה עד כאן למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך חיי וחייך אורות וצללים מכילים בעיני שבת בעיני חולין לו מחר שלך ייגש אל אתמולי בעיני שבת בעיני חולין שלך ושלי כשהיינו בני עשרה חלמנו על אהבה גדולה, אהבה מלאת רגשות עזים וחזקים, סוחפים ומטלטלים. הרבה מאיתנו נשארו עם החלום הזה, ומחפשים אותו שנים ארוכות. השיר הזה מספר על מישהי, שגם היא חיפשה את אותו חלום, אבל התפתלה דרכה, עברו שנים של חיפוש, והיום, מגובה רב, ממרחק השנים, היא מרכינה את ראשה. לא ממקום של ויתור, השפלה, כניעה, חלילה. אלא כמו שמרכינים ראש בעדינות אל פרח יפה וצבעוני כדי להריח ולהנות מיופיו האצילי. היא אומרת: התפלתה דרכי שנים רבות ובאה עד כאן. וכאן, היום, היא מבקשת אהבה אחרת. אהבה פשוטה, כמו השיר הפשוט של הלחם. כמו היומיום, השגרה. היא מבקשת חום, תמיכה, שותפות גורל, אהבה יציבה וביתית. היא מבקשת שהוא יפרוס לה חלק משלומו, שישתף אותה בדברים שעוברים עליו, ששלומו יהיה שלומה, ושלומה יהיה שלומו. היא מבקשת שאבק היומיום, שהשגרה המבורכת והלא כ"כ מסעירה, תהיה משותפת לשניהם. שהוא יראה אותה לפניו, לנגד עיניו כל יום מחייו, כשותפה שלו, חברת אמת. שהמחר, העתיד שלו, ייגש אל העבר שלה וישתלב עם חוויותיה. שהם יכירו זה את זו מבפנים באמת. כי חיי שניהם מכילים גם אורות וגם צללים, לא הכל נוצץ. יש שבת, יש חולין... יש ימים צבעוניים ויש אפורים. ובכולם – היא רוצה אותו איתה ואותה איתו. באהבה יפה, בזוגיות. בלב אל לב. כבר לאו דווקא ברעש ובצלצולים. אלא בשקט, בנחת, בחיבור אמיתי ועמוק. איזה יופי. אני כ"כ מתרגשת מזה. אולי התנפץ חלום ישן, אבל נבנה בה חלום חדש, הרבה יותר מרגש ועמוק מקודמו. אילה שטרן – מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 אם אהבתם, סמנו לייק ושתפו, זה ישמח אותי. :) ואם אתם רוצים לבדוק איך אתם יכולים להתקדם לחתונה שלכם ביחד איתי, בואו לשיחת היכרות במתנה. הקישו כאן: https://did.li/pcMCN ה

 "תמיד בשמחות כשמזכירים את סבתא שלא זכתה אמא וכל הדודות פתאום מחפשות ממחטה". (אורי אורבך, "ילדה כמוני") חופה, שמחת השמחות – ואפר על ראשו של החתן, שבירת כוס. ברית מילה – התינוק בוכה, ואנחנו איתו, אבל מאושרים מהמעמד. יום השואה ויום הזיכרון נושקים ליום העצמאות. המרור נושק לאכילה בהסבה כבני חורין. ועוד אינספור דוגמאות... עין אחת צוכה, ועין אחת בוחקת. ככה אנחנו, היהודים במיוחד, אבל בעצם כל האנושות, נעים כל הזמן בין עצב לשמחה, בין יגון עמוק לתקווה גדולה ובין אבל ליום טוב. והחידוש פה הוא שזה לא רק בין לבין – זה ממש גם וגם. בו זמנית לפעמים. למה זה ככה... סוד היקום כנראה. קטונתי. אבל בהרגשה שלי זה סוג של הכרח. הרגשות שלנו שהם כמו קשת רחבה של צבעים. מי שיש לו את התכלת, יהיה לו גם את הכתום, האדום והסגול. ומי שחוסם את האפשרות של צבע אחד, אולי גם לא יזכה בצבע השני. כי כל הרגשות כולם, על כל גווניהם – נמצאים באותו אוצר בתוכנו. כשתיבת האוצרות סגורה – לא חשים בכאב, אבל גם לא באושר. מי שמסכים לבוא במגע עם הרגשות שהתרגלנו לברוח מהם, ולנסות ולדחות אותם, אפילו לפחד מהם... כי הם כואבים... יזכה לבוא במגע עם הרגשות של השמחה, הגילוי, ההתחדשות והאושר. ילד קטן, שהוא כולו רגש, וכמעט ללא שכל – אפשר לראות אותו בוכה ועולץ חליפות. בשניות זה מתחלף אצלו, ואפילו מופיע כמעט בו זמנית. הרגשות אצלו נגישים, זמינים, פעילים. ומי מאיתנו לא רוצה לשמוח כמו ילד, לגלות, להתלהב, לצחוק ולהתגלגל? אפילו הרב קוק זצ"ל אמר, שאסור לאבד את טל הילדות. אלא שצריך להוסיף לה את העומק של הבגרות. שהרי, שמחה עלולה לפעמים להיות מאד שטחית, צפה על פני השטח, מגרדת אותו מלמעלה. ומה שיכול לגרום לשמחה שלנו להיות עמוקה ומשמעותית, כאילו נובעת מהמעיינות והתהומות שבתוכנו – הוא דווקא הכאב. כי כאב נוגע בקרקעית. כאב אמיתי, שנותנים לו להיות מורגש, הוא אף פעם לא רק מעל פני השטח. הוא תמיד נוגע בשורשי הקיום, בעומק ההוויה. אם מסכימים לגשת לשורשים ולעומקים – ולהרגיש כאב, גם השמחה של מחר – תהיה עמוקה, נוגעת ואמיתית יותר. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – גם בשמים יש שלום, בין הניגודיות של האש והמים. גם אנו נעשה שלום בין הכאב לשמחה. אז שימו לב ללב, ותנו לו מקום. מי שרוצה לחוות אהבה – בחוכמה יעשה אם יסכים לעבור דרך סיכון לכאב ולאכזבה. מי שרוצה ללמוד לשחות – מוכרח להיכנס לבריכה, ולא לפחד להירטב. אהוד מנור, ז"ל, תמצת את זה מקסים, בשורה שאני תמיד מתרגשת ממנה: "להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע, ***ולאושר הנוגע בעומק הכאב"****. מועדים לשמחה לגאולה שלמה! אוהבת, אילה 😊

אני הרי מאמנת... אני מאמינה בתהליכים. כי ככה זה בטבע. שלב שלב, צעד צעד עד ההצלחה. אבל יחד עם זאת אני מאמינה במשהו אחר. בדילוגים. בעזרת ה' שהיא פתאומית וקופצת שלבים. בניסים שמעל הטבע. ואני רואה את זה הרבה בחיים ועם המתאמנים והמתאמנות שלי. מישהו שהיו לו פחדים ועבדנו ארוכות להמס אותם, אבל כשזה קרה, זה הרגיש כמו קפיצת דרך, זה היה גדול ומשחרר ובלי פרופורציה לדרך התהליכית. מישהי שהרבה זמן הרגישה חסימה ברצון ובחשק לזוגיות, ועבדנו... נכון, אבל כשהרצון הגיע - זה היה כמו מתנה גדולה שהגיעה פתאום. ויש כזאת הרגשה שה' לפעמים רוצה שרק נפתח לו פתח צר, והוא יבוא בענק ויפתיע. כי לפעמים רק הזיהוי של הרגש כבר מביא רווחה, ולפעמים רק תובנה שכלית פשוטה אחת משנה את כל הפרספקטיבה, ולפעמים רק שינוי של הרגל קטן אחד, מביא הצלחה באופן שלא היינו מאמינים, ולפעמים רק נחמה אחת או מילה טובה משנה הכל. אז נכון, יש דברים שלוקחים זמן ומצווה גדולה להתמיד בהם בלי להתייאש, עיין ערך החוסן ואורך הנשימה שנדרשים מכולנו במלחמה הנוכחית, אבל יש כ"כ הרבה פעמים שיש פשוט דילוג, קפיצה, פסיחה... נס! והשנה לכבוד החג הקדוש שבא עלינו - אני מאחלת לכולכם להאמין בניסים שלכם, של כל אחד ואחת מכם, שכ"כ יקרים לי, ובניסים של כולנו כעם. זה אפשרי! בעזרת ה'! פסח כשר, שמח, חירותי וניסי! אוהבת, אילה :)

כתבתי לכם תפילה מיוחדת ונוגעת, עבור זוגיות בפסח הקרוב בעז"ה. (כתוב בנקבה, למען הנוחות, אבל טוב לשני המינים). ה', השנה אני רוצה לצאת לחירות מהחמץ. עזור לי לא להחמיץ את כל הטוב שבתוכי, כך לא אגיע בפנים חמוצות לקשר שמולי ולא אחמיץ אותו אלא אמצא אותו בשמחה. עזור לי לא להחמיץ פנים לאחרים בתגובות פזיזות, או בהתעלמות, לא להחמיץ את העובדה שאדם חי ומרגיש נמצא מולי, ולא להותיר אותו עם טעם חמוץ של פגיעה או אכזבה. עזור לי לא להחמיץ אנשים טובים מלהיות אפשרות טובה עבורי, בגלל מחשבות שליליות על זוגיות או על כוונותיהם הטובות של בני המין השני, או בשל שיקולים חיצוניים של יוקרה, מעמד או מראה מסוים מידי. עזור לי למחול בלב שלם לכל אלה שהחמיצו אותי, החמיצו לי פנים והותירו אותי בפנים חמוצות בגלל אותן הסיבות בדיוק. השנה אני רוצה לצאת לחירות! אני רוצה את החירות לדעת כמה אוצרות של טוב טמונים בי, בבני המין השני ובזוגיות עצמה, ובכך להגיע בפתיחות ובשחרור לקשר הבא. אני רוצה את החירות לראות את השני בעיניים טובות, להתחשב ברגשותיו, לכבדו, ולזכות להתחשבות ולכבוד בחזרה. אני רוצה את החירות לבחור! לבחור בבן זוג שבאמת טוב עבורי, עבור עומק עומקי נפשי, בלי שיקולים זרים של מה יגידו או מה יגיד ה"אני" של פעם, שהבטיח לעצמו הבטחות חיצוניות. אני רוצה את החירות לראות מולי את האדם בכל תפארתו, כדי שאוכל לזהות בו את ההדהוד של החצי השני של נשמתי. אני רוצה זוגיות אוהבת ואמיתית, מאושרת ועוצמתית. תן לי את החירות הזאת, תן לי לצאת לחירות מהלבד, אל הביחד המתוק והנכסף. עוד השנה! אנא תן גם לכל אחיי ואחיותיי היקרים זוגיות מאושרת בקרוב. תן לכולנו אהבה בלב אלה לאלה, בכל קבוצות העם שלנו. תן לנו כחברה את החירות לראות לעומק, ובכך להשפיע אלה על אלה לצאת לחירות משיקולים זרים. שמור אותנו מכל צר ואויב החזר הביתה את כל חיילינו ונעדרינו בריאים ושלמים בקרוב ממש מתוך ניצחון מלא על אויבינו. ושלח לנו את הגאולה השלמה בחסד וברחמים בקרוב ממש! אוהבת, אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

יש הרגל קטן שמייצר הרבה תסכול בחיים שלנו ובדרך כלל אנחנו אפילו לא שמים לב שאנחנו עושים אותו. את עומדת בפקק, מסתכלת על השעון, ונלחצת שאת מאחרת. את יכולה להתעצבן על הנהגים, על העירייה, על מי שתכנן את הכביש. מישהו צריך לחנך אותם! מישהו צריך פעם לעשות משהו עם הנושא. על מה משלמים למירי רגב כל כך הרבה? אבל הפקק… לא הולך לשום מקום. את שולחת הודעה למישהו שקבעת איתו, והוא לא עונה כבר יומיים. את יכולה להריץ בראש עשרים תרחישים, להיעלב, לכעוס, לנסות להבין מה קרה. אבל אין לך באמת שליטה על מה שהוא עושה עכשיו. את קוראת חדשות ומרגישה איך הלב מתכווץ. דברים גדולים קורים בעולם, והחבר'ה שם עדין מפיצים רעל? באמת שאת לא מבינה מה הסיפור שלהם! אבל... אין לך באמת יכולת להשפיע על רוב הדברים. בכל המצבים האלה אנחנו עושים משהו מאוד אנושי: אנחנו נשארים הרבה זמן במקום שבו אין לנו שליטה. יש גישה שמדברת על שני מעגלים בחיים שלנו: מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה. מעגל הדאגה כולל את כל מה שמטריד אותנו אבל לא באמת נמצא בידיים שלנו. מעגל ההשפעה כולל את מה שכן בידיים שלנו: התגובות שלנו, הבחירות שלנו, הצמיחה שלנו, והדרך שבה אנחנו פועלים בתוך המציאות. ולמה זה כל כך חשוב להבדיל ביניהם? כי כשאנחנו נשארים יותר מדי זמן במעגל הדאגה קורים כמה דברים לא טובים: אנחנו מתמלאים בתסכול וחוסר אונים. אנחנו מתחילים לפתח ציניות כלפי המציאות. אנחנו משקיעים המון אנרגיה בלי להתקדם לשום מקום. ולפעמים הכי גרוע: אנחנו מפסיקים להאמין שיש לנו בכלל השפעה. ומתייאשים... בעולם של חיפוש הזוגיות אני פוגשת את זה כל הזמן. לא מזמן ישבה מולי מתאמנת נהדרת ואמרה בתסכול: "זה פשוט המצב היום. בחורים נעלמים." שאלתי אותה למה היא מתכוונת. והיא סיפרה על כמה מקרים שבהם הייתה שיחה טובה, אפילו פגישה טובה, ואז פתאום הצד השני הפסיק לענות. היא כבר בנתה מזה מסקנה שלמה על המציאות. ייאוש מוחלט. אי אפשר היום להשיג בחורים טובים. אחרי שהקשבתי לה שאלתי אותה שאלה אחת: "נניח לרגע שזה נכון. מה מזה נמצא במעגל ההשפעה שלך?" היא שתקה רגע. ואז לאט לאט התחלנו לחפש. מה כן בידיים שלה? איך היא מגיעה לפגישות? מה נמצא בתוך עולם האמונות שלה? איזה מסר היא משדרת? כמה מקום היא נותנת לעצמה להיות טבעית? ואיפה אולי האכזבות הקודמות כבר גרמו לה להגיע קצת סגורה? לא שינינו את כל שוק השידוכים. אבל כן שינינו משהו הרבה יותר חשוב: את המקום שממנו היא פועלת. וברגע שהמיקוד עבר ממלחמה במציאות לעבודה בתוך מעגל ההשפעה שלה, האנרגיה של כל התהליך השתנתה. החיוך והתקווה חזרו לפנים שלה, והיא התחילה להביא אליה מציאות חדשה. כי בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לשלוט בכל מה שקורה סביבנו. אבל אנחנו כן יכולים להשפיע על מי שאנחנו בתוך הסיפור הזה. ועכשיו אני סקרנית: כשאתם חושבים על הזוגיות שלכם כרגע, איפה רוב האנרגיה שלכם נמצאת? במעגל הדאגה או במעגל ההשפעה? ימים טובים ומלאי גאולה, אוהבת, אילה שטרן – מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

אז מלחמה, וזה... כל הזמן מחוברים לחדשות. מה התעדכן? מה השתנה? לאן ירו? יש נפגעים? יש נזק? מתפללים שלא, מפחדים לבדוק שאולי כן. ואז מקבלים הודעות. ב"ה שהכל בסדר, שאין נפגעים ולא נגרם נזק. מזמור לתודה. או... שיש פצועים, וזה דווקא בעיר של בן דוד שלי, ומתחת לבניין של אחות של המדריכה של אחותי הקטנה. והגוף מתמלא מתח בלי לשים לב. ונדמה לנו שהמתח הזה יירגע רק כשנדע. כשיהיה לנו את הביטחון שבידיעה. אבל... שמעתי את הרבנית רחל בזק אומרת משהו שמאד נגע בי: בחמש השנים האחרונות מאז הקורונה הקב"ה אימן לנו היטב את השריר של "לא לדעת". זה שריר מקסים, משחרר שליטה, משאיר אותנו בידיים של הקב"ה. הוא יודע. זה מספיק. (קל לדבר. אבל צריך לתרגל את זה... לגלות את הקסם שבזה). זה כמובן מזכיר לי צלילה לתוך זוגיות... כמה אנחנו רוצים לדעת. יצליח? לא יצליח? שווה את המאמץ? שווה לתת את הלב? אבל אי אפשר לאחוז כל הזמן... רק אם נרפה משהו יוכל לקרות. אז אולי הדבר הכי חשוב עכשיו, זה לא לדעת יותר– אלא להישאר יציבים. לבחור רגעים ביום שבהם אנחנו בוחרים לא להחשף. להחזיר את תשומת הלב לגוף. לנשימה. להזכיר לעצמנו: אנחנו לא חייבים להיות בתוך הכול כל הזמן. יש עולם בחוץ – אבל יש גם עולם פנימי. וכשיש לנו חיבור פנימה, פנימה ולמעלה... יש לנו לאן לחזור. אילה שטרן – מאמנת את מי שנחושים להתחתן, בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

מרוב שהייתי מאוהבת בו, כבר לא הרגשתי שאני בוחרת בו. היתה פה מעין חוסר שליטה, והשכל שלי כבר לא עבד. לא ראיתי גם את המגרעות, ולא שמתי לב כמה הוא לא מתאים לי. אם היינו מתחתנים, אוי ואבוי אילו חיים היו לי. היא אומרת בעצב. אני פוחדת להתאהב בפעם הבאה. זאת הרגשה מאד משכרת, מטלטלת, סוחפת, ומי רוצה לוותר עליה? אבל תתפלאי, אני פוחדת ממנה. כי אין בה יותר מידי בחירה חופשית. אני רוצה אהבה רגועה כזאת, שתבוא לאט לאט, בלי קולות וברקים. אבל שבסוף אמצא את עצמי אוהבת, שלווה, שמחה ו.. בוחרת! - את יודעת? אני מחייכת ואומרת, זה קצת מזכיר לי משהו שקראתי אצל הרב שטיינזלץ. הניסים של פסח היו כל כך גדולים, עשר מכות, ים שנבקע, ברקים, רעמים, הר מלא עשן וקולות כל כך גדולים, שעם ישראל כבר הלך שבי אחרי הקב"ה. כבר לא היתה שם בחירה אם להיות העם של ה' או לא. מה שנקרא, "כפה עליהם הר כגיגית". הכפייה הגיעה מרוב שהאהבה היתה גדולה, גלויה וסוחפת. אבל דווקא שם היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן, ומיד הגיעו חטא העגל וסדרה של חטאים במדבר. אבל בפורים... כל הניסים היו שקטים, רגועים ונסתרים. שרשרת מעשים שקשה בכלל לקרוא להם נס. עוד חוליה ועוד חוליה, ובסוף... הדבר קרה. - עוד פרח בהודעה, עוד שיחה כנה, עוד דייט מוצלח ונחמד... בלי קולות וברקים, זה מה שאני מחפשת... - בדיוק, ודווקא אז אחרי פורים, עם ישראל קיבל עליו מחדש את התורה מתוך בחירה ורצון. וזה נשאר לאורך שנים על גבי שנים. - לזה אני מתכוונת! גם אני רוצה ככה. אהבה שנבנית לאט לאט. ומי אמר שהיא פחות טובה מהתאהבות סוחפת? אני לא מאמינה בזה. הנה תראי, פורים הוא החג הכי שמח ומלא אנרגיות בשנה, החג הכי מתפרץ וכיפי. כזה אני רוצה! - אני מאחלת לך מכל הלב! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

בזמנים כאלה, משהו עמוק בלב מתעורר. רצון למקום בטוח. לשקט. למישהו להישען עליו. זה לא חולשה. זה לב אנושי שמבקש בית. מכירים את הביטוי "גורם מזמן"? אם מישהו נתן לי טפיחה על הכתף בעדינות, לא ארגיש כאב. אבל אם היתה לי שם מכה כחולה (כי אתמול התנגשתי בדלת) הטפיחה מאד תכאב לי. כי היה שם כבר כאב מקודם. הטפיחה היא רק גורם מזמן, שאשים לב שיש שם כאב. גם הרצון בבית, בשקט, במקום רגוע, בביחד, יושב על כאב ישן, שאולי ביום יום לא כל כך שמים לב אליו עם כל הריצות של השגרה. אבל המלחמה, החששות, המתח, העובדה שכולם יושבים עם המשפחה בממ"ד ואולי אנחנו מרגישים קצת לא קשורים, או בלי מקום משלנו, הם הגורם המזמן לשים לב פתאום לכאב הזה. שהוא כאב יקר וחשוב מאין כמוהו. כאב שצועק בריאות נפשית. ואולי דווקא עכשיו אפשר להקשיב לזה – לא רק כתגובה למה שקורה בחוץ, אלא כמשהו אמיתי בתוכנו. הרצון לביטחון, לחיבור ולקרבה הוא לא מותרות. הוא צורך עמוק. ושוב, בריא מאד. וגם אם כרגע זה לא שלם בחוץ, אפשר להתחיל בלב – ליצור בתוכנו מקום רך, יציב, מחזיק. משם הכול מתחיל. שנשמע ונחווה ימים רגועים ושקטים יותר, מלאי בית. ושגם הבית של הקב"ה ייבנה במהרה בזכות הגבורות והתשועות של הימים האלה. (ימי "שאגת הארי"). אוהבת, אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 אם התחברתם - סמנו לייק ושתפו, זה מחזק אותי.