מה קורה ללב שלי בזמן מלחמה?

בזמנים כאלה, משהו עמוק בלב מתעורר.

רצון למקום בטוח.

לשקט.

למישהו להישען עליו.

זה לא חולשה.

זה לב אנושי שמבקש בית.

מכירים את הביטוי "גורם מזמן"?

אם מישהו נתן לי טפיחה על הכתף בעדינות, 

לא ארגיש כאב. 

אבל אם היתה לי שם מכה כחולה (כי אתמול התנגשתי בדלת)

הטפיחה מאד תכאב לי. 

כי היה שם כבר כאב מקודם. הטפיחה היא רק גורם מזמן, 

שאשים לב שיש שם כאב.

גם הרצון בבית, בשקט, במקום רגוע, בביחד,

יושב על כאב ישן, שאולי ביום יום לא כל כך שמים לב אליו

עם כל הריצות של השגרה. 

אבל המלחמה, החששות, המתח, 

העובדה שכולם יושבים עם המשפחה בממ"ד

ואולי אנחנו מרגישים קצת לא קשורים, או בלי מקום משלנו,

הם הגורם המזמן לשים לב פתאום לכאב הזה. 

שהוא כאב יקר וחשוב מאין כמוהו. 

כאב שצועק בריאות נפשית.

ואולי דווקא עכשיו אפשר להקשיב לזה –

לא רק כתגובה למה שקורה בחוץ,

אלא כמשהו אמיתי בתוכנו.

הרצון לביטחון, לחיבור ולקרבה

הוא לא מותרות.

הוא צורך עמוק. ושוב, בריא מאד. 

וגם אם כרגע זה לא שלם בחוץ,

אפשר להתחיל בלב –

ליצור בתוכנו מקום רך, יציב, מחזיק.

משם הכול מתחיל.

שנשמע ונחווה ימים רגועים ושקטים יותר, 

מלאי בית. 

ושגם הבית של הקב"ה ייבנה במהרה 

בזכות הגבורות והתשועות של הימים האלה. 

(ימי "שאגת הארי").

אוהבת, 

אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

אם התחברתם - סמנו לייק ושתפו, זה מחזק אותי.