בואו נזרוק מטפחת
איזה קסם יש בשיר הישן של שלישיית גשר הירקון,
אני קוראת ופשוט מחייכת לי.
הבחורים משקיעים.
עומדים בקור בגרון ניחר ושרים לבחורה שלהם שירי אהבה וחיזור.
אבל היא... לא זורקת מטפחת משי או כפפה כדי שירימו לה.
זה שיר כ"כ תמים, אבל מסתתר בו רעיון רומנטי נורא יפה.
פעם, מחווה קטנה של אישה הייתה בעצם הזמנה עדינה לגבר להיות ג’נטלמן.
לא דרישה, לא מרדף — אלא רמז רך שמאפשר לו להעניק, לעזור, להתקרב בכבוד.
והוא הרי רק מחכה להזדמנות הזו, להיות זה שמרים, שמשרת באהבה, שמראה נוכחות.
יש משהו נורא מתוק בעיניי בדינמיקה הזו.
ריקוד עדין של נתינה וקבלה, שבו דווקא המחווה הקטנה של האישה ("אשר זרקת בחטיפה") מאפשרת לגבר להביא את הלב שלו לידי ביטוי.
היום אנחנו לא הולכות עם מטפחות משי,
אבל בהחלט יכולות דרך חיוך, מחמאה עדינה, מבט אוהד, קבלה בברכה של מחווה מצידו אלינו,
לאפשר לו להבין כמה הוא מוזמן, כמה הוא יקר בעינינו.
והגברים מוזמנים להבין את הרמז... 🙂
לפעמים כל מה שצריך זו “מטפחת משי” דמיונית אחת, כדי להתחיל סיפור יפה 💫
והנה מילות השיר, של נעמי שמר:
בחלון הכי גבוה כבר כבה האור,
כנף וילון אחרונה הורדה,
ואנחנו פה למטה רועדים מקור,
נזמר באוזנך סרנדה.
כל הלילה, אישה
אבירייך שלושה
סרנדה קדושה
שרים לך.
אבל את מעולם
לא הורדת סולם,
לא זרקת בחטיפה
מטפחת משי או כפפה
שנרים לך.
מעלינו התפוח כבר נשר בסתיו,
ונרטבנו במטר בחורף,
עוד מעט יגיע קיץ ואיתו שרב,
עד מתי תהפכי לנו עורף?
כל הלילה, אישה...
בגיטרה שקנינו כבר פקע מיתר,
הרוחות את כובעינו העיפו,
אך אנחנו עוד נשיר לך בגרון ניחר,
עד אשר תלתלינו יכסיפו.
כל הלילה, אישה
אביריך שלושה
סרנדה קדושה
שרים לך.
אבל איש מכולם
לא זכה מעולם
להגיע
מעלה מעלה בסולם,
ולהביא לך מניפה,
מטפחת משי או כפפה,
אשר זרקת
בחטיפה
שנרים לך.
אילה שטרן – מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
