אני לא יודעת וזה כל היופי

אז מלחמה, וזה...

כל הזמן מחוברים לחדשות.

מה התעדכן? מה השתנה?

לאן ירו? יש נפגעים? יש נזק?

מתפללים שלא, מפחדים לבדוק שאולי כן.

ואז מקבלים הודעות.

ב"ה שהכל בסדר, שאין נפגעים ולא נגרם נזק.

מזמור לתודה.

או... שיש פצועים, וזה דווקא בעיר של בן דוד שלי,

ומתחת לבניין של אחות של המדריכה של אחותי הקטנה.

והגוף מתמלא מתח בלי לשים לב.

ונדמה לנו שהמתח הזה יירגע רק כשנדע.

כשיהיה לנו את הביטחון שבידיעה.

אבל... שמעתי את הרבנית רחל בזק אומרת משהו שמאד נגע בי:

בחמש השנים האחרונות מאז הקורונה

הקב"ה אימן לנו היטב את השריר של "לא לדעת".

זה שריר מקסים, משחרר שליטה,

משאיר אותנו בידיים של הקב"ה.

הוא יודע. זה מספיק.

(קל לדבר. אבל צריך לתרגל את זה... לגלות את הקסם שבזה).

זה כמובן מזכיר לי צלילה לתוך זוגיות...

כמה אנחנו רוצים לדעת. יצליח? לא יצליח?

שווה את המאמץ? שווה לתת את הלב?

אבל אי אפשר לאחוז כל הזמן...

רק אם נרפה משהו יוכל לקרות.

אז אולי הדבר הכי חשוב עכשיו,

זה לא לדעת יותר–

אלא להישאר יציבים.

לבחור רגעים ביום שבהם אנחנו בוחרים לא להחשף.

להחזיר את תשומת הלב לגוף.

לנשימה.

להזכיר לעצמנו:

אנחנו לא חייבים להיות בתוך הכול כל הזמן.

יש עולם בחוץ –

אבל יש גם עולם פנימי.

וכשיש לנו חיבור פנימה,

פנימה ולמעלה...

יש לנו לאן לחזור.

אילה שטרן – מאמנת את מי שנחושים להתחתן,

בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855