אני לא סולחת לך!

איילה שטרן • 29 בספטמבר 2025

"שתדעי לך שאני לא סולחת לך".
אני מחזיקה את הסלולרי ולא מאמינה שזה מה שאני קוראת.
כ"כ הרבה התנצלתי על הטעות שלי, הסברתי שוב ושוב איך זה קרה, וזה עדין לא עוזר??
אף פעם לא אמרו לי משהו כ"כ חריף. בכלל, אף פעם לא הצלחתי לפגוע בזבוב, אני לא אדם כזה.
רציתי להעלם.

שיעור ימימה. אני בוכה בטרוף בפני 40 נשים, בניסיון להבין מה קורה כאן.
"היא לא סולחת לי, ועוד מעט יום כיפור, מה אני עושה??"
ובשיעור הזה קיבלתי בומבה לפנים, תובנה שהולכת איתי מאז חזק, כבר בערך כעשור.
"מה רצית ממנה, כשביקשת ממנה סליחה"? שואלת אותי אורנה, בדרכה הישירה והאוהבת.
"מה פירוש? שתסלח לי".
"כן, אבל בשביל מה?"
הבנתי שמסתתר כאן משהו. עצרתי לחשוב. היה שקט.
"כדי שארגיש טוב, נקיה? להגיע ליום כיפור רגועה".
"ובגלל זה הסברת לה כ"כ הרבה פעמים מאיפה הגיעה הטעות שלך?
רצית שהיא תגיד לך 'את בסדר'?"
"אולי... כנראה...".
"תראי, אילה, כשמבקשים סליחה ממישהו – זה לא כדי לקבל.
זה כדי לתת.
כשפגעת בה, למרות שזה היה ללא כוונה, בעצם לקחת ממנה משהו.
את כבודה, את האמון שלה.
עכשיו, לא רק שלקחת לה את זה, את רוצה לקחת ממנה גם אישור, שאת בסדר?
היא לא יכולה לעמוד בזה. קודם צריך להחזיר לה את מה שנלקח ממנה".

אני בהלם.
"אז אני לא צריכה להצטדק, ולהסביר את עצמי, נכון?"
"נכון. את צריכה לסלוח לעצמך בעצמך.
לתת לעצמך את האישור, להבין את עצמך, לתקן את הטעות בתוך עצמך.
אחר כך – תוכלי לבוא אליה ולהגיש לה באהבה את הסליחה,
בלי לבקש ממנה כלום".

עשיתי עבודה. ישבתי לסלוח לעצמי ולתקן.
אחר כך – שלחתי לה הודעה:

"אני מבינה שמאד פגעתי בך. אני אבין אם את עדיין כועסת.
אני רוצה שתדעי, שזה לא הגיע לך.
זאת היתה טעות שלי. אני אוהבת אותך".
ואז... הגיעה הסליחה.


מכל מי שפגעתי בו או בה לאורך השנה – אני מבקשת סליחה.
מבקשת סליחה – אבל בעצם מגישה אותה באהבה לכם.

שיהיה לנו גמר חתימה טובה. שנסלח לעצמנו, וזה לזה.

אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 054-422-2855

מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים