רחמים כהעצמה בקשר

איילה שטרן • 9 בספטמבר 2025

מה מאד תוקע קשרים וחבל? שימו לב, יש פה קאטש:


 

אהבה היא מידת החסד ולמולה עומדת מידת הדין.

אהבה בגלוי שלה - אתה רואה את הטוב שבמישהו, ולכן אתה אוהב אותו.

"על כל פשעים תכסה אהבה". למה "תכסה"?

כי אהבה לא רואה פשעים, היא רואה רק את הטוב בלבד.

ומה יקרה כשחלילה האדם יפשל?

אז האהבה בגלוי פתאום מסתתרת ויש דין.

צריך לתקן, צריך אולי אפילו לכעוס? ...

 


אבל יש מידה נוספת בבריאה: רחמים.

זו המידה האמיתית של הקב"ה.

אנחנו קוראים לו "הרחמן!" (לא קוראים לו "האוהב").

רחמים מגיעים גם כשיש פשעים, פשלות, והפסקנו להיות רק "טובים".

(מהותית פנימית בוודאי שממשיכים להיות טובים, אבל חיצונית יש פשלה).

עדיין ה' מרחם עלינו.

ולהיפך, ככל שיותר קשה לנו עם החטאים של עצמנו,

ככל שאנחנו מרגישים שם יותר צער ורצון לתקן,

כך הוא יותר מרחם, כי הוא מרגיש את הצער שלנו.

רחמיו הם ללא גבול, הוא נותן כל הזמן טוב

ודואג לנו ומשגיח עלינו למרות שאנחנו חוטאים.

זו בכלל לא מידת הדין, זו מידת הרחמים.


מידת הדין היא כנגד אהבה -

אהבה רואה רק כשטוב, וכשנגמר הטוב מגיע הדין.


 רחמים הם עולם שונה לגמרי, שאין בו דין,

הוא אוהב אותנו גם כשאנחנו חוטאים.


ומה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיים שלנו, למערכות היחסים שלנו ולזוגיות?

חמלה, רחמים.

האדם שמולנו מקסים כשהוא מושלם, כשיש בו הכל והוא לא מפשל.

כך באמת קל לאהוב אותו.

כמה אנחנו מחפשים בני זוג שיהיו מושלמים,

שלא יהיו לנו איתם שום קשיים ובעיות?

כמה אנחנו נרתעים כשיש מולנו אדם, שהוא לא מושלם כמו שחיפשנו?

אבל יש עוד רובד - מי שמולנו יכול גם לשגות,

גם להיות עם כמה תכונות שלא פשוט לנו איתם, שמאתגרות אותנו,

ואנחנו נעמיק את האהבה שלנו אליו למקום מרחם.

לא במובן המשפיל של המילה, חלילה, אלא מהמקום המצמיח.

רחמים מלשון רחם.

הרחם נותנת את כל התנאים לתינוק לצמוח, לגדול,

להתפתח ולהפוך לאדם הגדול שהוא עתיד להיות.

 

גם אנחנו יכולים לראות את השני בעיניים מצמיחות.

יש בך דברים שעדיין לא שלמים - אבל יש לך את הרחמים שלי,

את העיניים המאמינות בך, המצמיחות אותך,

האוהבות ללא תנאי, לא ממידת הדין, אלא ממידת הרחמים.


זה שמולנו ירוויח, ואנחנו... נרוויח יותר!


אוהבת, 

אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, 

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855



מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים