אני בסדר אתה לא בסדר - המלצה על ספר חובה!

איילה שטרן • 23 במרץ 2025

"אני בסדר, אתה בסדר" – אבל מה עם הדייטים שלכם?


אם יש משהו שחוזר על עצמו במפגשים שלי עם מחפשי זוגיות, 

זה הקול הפנימי הזה שאומר: "אולי אני לא מספיק? 

אולי אני צריך להשתדל יותר? 

אולי עדיף לשתוק כדי לא להבריח?"


ופה בדיוק נכנס הספר "אני בסדר, אתה בסדר" של ד"ר תומאס א האריס. 


הוא מסביר איך כל אחד מאיתנו מתנהל מתוך שלושה מצבי "אני" פנימיים:


הילד – הרגשי, הספונטני, זה שמחפש אישור ונפגע כשלא מקבל אותו.

ההורה – זה שמדקלם לנו בראש את כל החוקים והציפיות שלמדנו בילדות.

הבוגר – החלק הרגוע וההגיוני שמסוגל לקבל החלטות מתוך בחירה, 

בלי להיסחף לריצוי או לחשש.


המסר המרכזי של הספר הוא סוחף ופשוט מטורף:

הרבה אנשים חיים במצב תודעתי של "אני לא בסדר, אתה בסדר", 

כלומר, מרגישים נחיתות או חוסר ערך מול אחרים. 

זה מוביל לריצוי, הימנעות מקונפליקטים או חוסר ביטחון עצמי

ושאר תענוגות נפלאים כאלה. 


יש אנשים שחיים מתוך "אני בסדר, אתה לא בסדר", 

שזה מצב של ביקורתיות, שתלטנות או התנשאות.


כשהמטרה היא להגיע לתפיסה של "אני בסדר, אתה בסדר", 

שבה אנחנו מבינים שלכולם יש ערך, 

ולומדים לתקשר ממקום בוגר ובריא יותר.

וזו - גאולה של ממש. 

ראיתי את זה קורה בחדר האימון וזה פשוט כיף!


כשזה מגיע לחיפוש זוגיות, 

זה הרי בדיוק ההבדל בין דייט או קשר 

שבו אתם מתאמצים יותר מדי לרצות את השני ופוחדים לנשום

לבין דייט שבו אתם פשוט אתם, בטוחים, אותנטיים, 

ויודעים שמערכת יחסים בריאה מתחילה מהערכה עצמית בריאה.


כמו שאפשר לראות הספר שלי מרוט וישן כל כך...

וחשבתי שכבר אי אפשר להשיג אותו בחנויות. 

מחיפוש קל באינטרנט הבנתי שאפשר ואפשר 

(ואפילו בגרסה דיגיטלית)

אז עופו על זה. 

וספרו לי כמה נהניתם. 


אוהבת, 

אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים