אני מתחתנת איתך בלי להכיר אותך!

איילה שטרן • 27 ביולי 2025

חברים, הנה החלק האחרון בסיכום השיעור של ניר מנוסי:
ראינו את השלבים השונים בהכנה לזוגיות, ועכשיו...
השלב האחרון שהוא שלב ההתקשרות.

התקשרות הכוונה מחויבות, כלומר חתונה.
אי אפשר באמת להכיר אדם עד שמתחתנים איתו.
הרבה זוגות חיים ביחד שנים ארוכות ומתחתנים
ולצערנו אחרי כמה חודשים מתגרשים.
כאילו הם גילו משהו חדש שלא ידעו עד היום.

ונשאלת השאלה מה הם גילו?
הרי הם היו ביחד שבע שנים באותו בית?

אלא יתכן שהם פשוט "חיו על מזוודות".
כלומר כל הזמן באיזה שהוא מקום עמוק בנפש ידעו שאפשר לקום וללכת
ולכן לא באמת נקשרו.
לא באמת חיברו את החיים שלהם זה עם זו במחויבות לתמיד.

אדם שחי באכסנייה ולא פורק את המזוודות שלו עד הסוף
משאיר את הדברים שבעומק המזוודה תמיד סגורים.
רק כשהוא מחליט שכאן הוא גר לתמיד, ופורק את כל המזוודות
אז הוא מגלה גם את החלקים הפנימיים של המזוודה, את חלקי הנפש הפנימיים.
אולי אלו אותם דברים שהתגלו אחרי שהזוג התחתן...

מה שמכריע את בני הזוג הזה זה לא עצם הגילוי של הדברים שבעומק המזוודה,
אלא ההפתעה וההלם מזה שהנה יש כאן גם דברים שלא הכרנו!
הרי הם היו בטוחים שזה שהם חיו ביחד כמה שנים
חיסן אותם מפני חוסר הכרות עם בן הזוג,
והנה הפתעה... לא הכרת משהו!
זה מטלטל אותם, עצם ההפתעה, והם נפרדים.

אם הם היו מגיעים אל הנישואין מתוך ידיעה ברורה שהם קופצים למים עמוקים,
כלומר שרב הנסתר על הגלוי,
הם לא היו נבהלים מהגילוי.

כלומר התובנה המשמעותית היא:
כדי להתחתן צריך מספיק נתונים כדי שתהיה איזושהי ודאות שאפשר להתחתן עם האדם,
אבל הבנה מספקת שיש עוד המון המון דברים נסתרים וחוסר ודאות ואי ידיעה!
ואיתה אנחנו מתחתנים.

זו הסיבה שלכלה יש כיסוי פנים בזמן החופה.
כדי שהאיש ידע שמה שהוא מכיר זה רק חלק,
ויש עוד הרבה דברים שהוא לא מכיר אצלה.

להתחתן, להתקשר, זה לקפוץ למים ביחד.
להסכים לגלות דברים חדשים ולהסכים להשתנות ביחד לאורך החיים.

אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן,
בלי להתפשר על אהבה,
ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים