כשאתה פוחד אתה לא אוהב

איילה שטרן • 17 באוגוסט 2025

כשאנחנו פועלים מתוך פחד אנחנו משקרים. 


"לא נעים לי שהיא תעלב, אז אמרתי לה שאני לא יכול היום".


מה זה לא נעים לי? זה פחד. פחד שהיא תעלב ואני אצא הלא בסדר.


אז אמרתי לה שאני לא יכול היום. אבל אני כן יכול... יש כאן שקר.


האמת? פשוט לא בא לך... אתה רוצה לנוח, אתה רוצה לעשות משהו אחר.


ילד פוחד שאמא תכעס עליו, אז הוא משקר שהכין שיעורי בית...


כמה אנחנו פוחדים... כואב ממש.


אולי אנחנו קוראים לזה בשמות קצת אחרים, אבל זה מה שזה. פחד.


חשש לפגוע, לצאת הלא בסדר, לא נעים...



ההיפך מפחד זו אהבה.


כשאנחנו פועלים מתוך אהבה, אנחנו אומרים אמת.


באהבה יש כל כך הרבה אמון.


אני מאמינה בו שהוא יבין אותי, שלא ייקח אותי קשה, שידע שגם


אם כרגע לא ממש נח לי לבוא איתו לאן שהוא מבקש, הוא יכיל


ויבין אותי. והוא גם ידע שאני אוהבת אותו.


אני אוהבת אותו ולכן רואה בו ראוי לשמוע את האמת שלי.


ומה עם טאקט? טוב, ברור שהכל בנימוס, בצורה חמימה ועדינה,


ולפעמים צריך לעדן קצת.


אבל לפעמים.


לא כל הזמן.



ממש מזכיר לי את פרשת "וירא".


ה' שואל את עצמו אם מתאים שהוא יכסה מאברהם את אשר הוא


מתכנן לעשות לסדום. הרי ה' יודע שזה יצער את אברהם, איש החסד...


אבל ה' לא פוחד מאברהם, הוא אוהב אותו וסומך עליו שגם אם יצטער,


הוא יבין. הוא יקבל.


והנה באמת, אברהם מתפלל, מפציר, מתחנן, מעז אפילו להתחצף (עם


כל כך הרבה התנצלויות קודם) אבל מבקש.


ולמחרת- הוא רואה את האש, ושתפילתו לא התקבלה במלואה. 


סדום נהפכה.


ה' לא מכסה מאברהם את האמת. כי יש פה אהבה. ואמון.



בקליניקה שלי אני עובדת המון המון עם אנשים


על הנושא של ריצוי בקשרים, ועל הפחד להגיד את האמת


ואיך מתגברים עליו. 


זה לא קסם, זו עבודת חיים. גם אני עובדת על זה. 


אבל כשמשפרים את היכולת הזאת,


זה עושה את החיים להרבה יותר קלים 


ואת הקשרים להרבה יותר מרגשים. 



בואו נהיה באמת, באהבה, ולא בפחד או בריצוי לא בריא.


בואו נחיה בתוך קשרים בריאים, אוהבים וכנים. (עם המון טאקט). 


זה אפשרי! ומגיע לנו!



בהשראת שיעור של הרב גידי דבוש - 


תקשיבו, כדאי להתמכר לשיעורים שלו! חפשו ביוטיוב.


אוהבת,


אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן 


בלי להתפשר על אהבה, 


ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים