בזכות המלחמה קשרים נבנים יותר מהר וחזק

איילה שטרן • 17 ביוני 2025

חברים וחברות אהובים,

מסתבר שדווקא בזכות המלחמה משהו בקשרים שלנו יכול להפוך ליותר עמוק בזמן יותר קצר.


איך הגעתי למסקנה הזאת?


קודם כל קבלתי מייל מעוקבת מתוקה שכתבה לי בתגובה לאחד הפוסטים שלי על ניהול קשר בזמן מלחמה:

"אולי גם במצב מלחמה אפשר לפתוח יותר את הלב ממצב רגיל וממש להתעניין בעולמו של הבחור - אם הוא אוכל טוב, איך הוא ישן, מה הוא מרגיש בסיטואציה הזו, איך המוראל שלו וכאלה.. עצם הדאגה לאחר תפתח את הלב באופן אוטומטי. דווקא הרגשות שלא פשוטים שלנו בעורף יכולים להיות מנותבים למקום חיובי ומי יתן ובעז"ה בתים ייבנו במהרה!"


נהניתי מהתובנה, וזה הזכיר לי בחור מעל גיל 40 שבא להתאמן אצלי בקורונה.

הוא סיפר לי: "בליל הסדר ישבתי לבד. פשוט לבד לחלוטין. שאלתי את עצמי את הקושיות ועניתי לעצמי... ופתאום זה היכה בי: אם אני לא מתחתן, ככה ייראו החיים שלי. אני אהיה לבד לחלוטין. אז באתי לאימון. בואי נפצח את זה".

הוא באמת התחתן בעקבות האימון, ואני תולה את זה הרבה גם בחוויה החזקה שהוא חווה, שגרמה לו להיפתח יותר.


שמעתי גם עדות של בחורה שהיתה בתופת של השבעה באוקטובר, ונורתה (ואח"כ ניצלה ב"ה). המחשבות שלה אחרי שהיא נפצעה היו: "אני מבינה שהיום נגמרים החיים שלי, האם אני מרוצה מאיך שחייתי עד היום?"

יש משהו בעתות משבר, מצוקה, מלחמה, שמפגיש אותנו עם החלקים היותר עמוקים שבנו.

אנשים פתאום מבינים מה חשוב להם באמת. על מה הם לא מוכנים להסתכל אחורה על חייהם ולומר: חבל שפספסתי את זה. זה היה בעצם העיקר.

אני רואה כתבות של אנשים שמספרים שקשרים שהם בעבר חתכו בגלל נקודות כלשהן מבינים פתאום עכשיו, בתוך המלחמה, שהנקודות האלה היו חיצוניות, לא נקודות ליבה, והם רוצים לחזור לקשר, כי הקשר עצמו היה משמעותי ומספיק חשוב ויקר להם.

הפחד הגדול שכולנו חווים חושף בנו את הלב, את הרגשות שהיו כמוסים, הם עכשיו על פני השטח.

יותר מהר אפשר להיקשר, להתחבר, לדבר רגש, לרצות חיבור ולהרפות קצת מהשכל ומהצ'קליסט שתקע אותנו עד היום.


כמובן, כדאי להיזהר לא לוותר על דברים משמעותיים! לא להיות בקשרים שהם לא טובים לנו, אבל אפשר לנצל את התקופה הזאת, את הרגישות החיובית והעדינה שיש בנו היום כדי להרפות מחלקים לא חשובים בצ'קליסט, ולהישאר עם ההתאמה העמוקה, החיבור הפשוט והאותנטי, עם הלב האמיתי של הקשר.

כשעומדים מול מוות, מבינים פתאום בצורה הרבה יותר חזקה את משמעות החיים.

מרגישים רצון בקרבה, ורוצים להוסיף חיים.


בתפילה לימים של שקט ושלווה, ולגאולה שלמה בחסד וברחמים ובמהרה,


אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855


מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים