על מה אני רוצה להלחם?

איילה שטרן • 23 ביוני 2025

"עם ישראל נלחם עכשיו על קיומו.

גם אני רוצה להילחם על הדברים שאולי עד עכשיו לא התייחסתי אליהם מספיק".

כך אמר לי הבחור החדש שבא להתאמן.

בחור כל-כך מקסים ומלא עוצמות.


"אולי דחיתי את הצורך לשנות דיסק עד היום, אבל עכשיו — לא יותר.

אני רוצה לעשות את השינויים שצריך,

אני רוצה להגיע לתוצאות ולהתחתן בשמחה."


אז הנה עוד זווית מעניינת ומפתיעה ויצירתית על הקשר בין המלחמה לחיפוש זוגיות.

מכל מלמדיי השכלתי, וממתאמניי — יותר מכולם. 😊


והמילים שלו עוררו בי מחשבה עמוקה:

אולי גם אנחנו התרגלנו לדחות.

להגיד לעצמנו "אחרי המלחמה", "אחרי התקופה הזאת", 

"כשיהיה לי זמן/כוח/בהירות".


אבל אולי דווקא עכשיו, כשהכול רועד מסביב —

זה הרגע לבחור שלא לוותר.

לא לדחות עוד.

לבחור דווקא עכשיו בהתבוננות, בצמיחה, ובתזכורת שהחיים קורים עכשיו.


אז על מה אתם אולי מוותרים?


🔸 אולי אתם מוותרים על החלום.

על הרצון הגדול להתחתן מתוך אהבה, מתוך חיבור אמיתי,

על האמונה שיש מישהי או מישהו שם שמתאים בדיוק לכם.

מתוך הגנה על הלב – אתם מוותרים מראש, כדי לא להתאכזב שוב.


🔸 אולי אתם מוותרים על עצמכם.

משתכנעים שאתם לא מספיק מעניינים, לא נחשקים, לא בנויים לזה.

נותנים לתחושת הכישלון מהעבר להגדיר את העתיד.

אבל זה שקר. לא אתם מדברים שם – אלא הפחד.


🔸 ואולי אתם מוותרים על המאמצים הקטנים.

כבר לא עונים לשדכנית, לא מנסים שוב להיפתח,

לא משקיעים בתהליך, לא מאמינים שזה באמת יקרה.

אבל האמת? הדברים הקטנים האלה – 

הם הדרך הכי גדולה להגשים את מה שאתם רוצים באמת.


אז אם הלב שלכם גם מרגיש עכשיו ש... די.

די עם הדחייה. די עם הוויתור.

זה הזמן להילחם — לא מול מישהו, אלא בעד עצמכם. 💛


ומי שרוצה ללוות את עצמו במסע הזה עם מישהי שמאמינה שאפשר,

אני כאן בשבילכם. באהבה ובאמונה.


אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה 💙,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855

מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים