תואר אקדמי זה קריטי בבן הזוג?

איילה שטרן • 21 בינואר 2025

חברה טובה שלי התחתנה בת 30.
לא עכשיו, לפני הרבה שנים... 
אבל המחשבות שלי עוד שם.
מה תפס אותי במיוחד בסיפור הזה?
עברנו ביחד, היא ואני, את שנות ההיכרויות המפרכות.
היא ידעה תמיד היטב מה היא רוצה.
היה לה מאד חשוב שהוא יהיה משכיל, עם תואר.
ומה מעניין?
שחמש שנים לפני הנישואין שלה, היא פגשה אותו.
לפגישה אחת.
היו בו את כל שאר הדברים החשובים לה. מראה טוב,
יראת שמים, איכות, משפחה לעניין, אבל לא היה לו תואר.
אחרי פגישה אחת היא חתכה.
המשיכה עוד חמש שנים לפגוש עוד עשרות עשרות של בחורים.
לבטים, תקוות ובעיקר אכזבות.
אחרי 5 שנים הגיעה הצעה מעולה.
בחור מוצלח. נראה טוב, ירא שמים, איכותי, עם משפחה לעניין, ועם תואר!
הם נפגשו. היא אומרת לו: אתה מוכר לי...
והוא אומר: נכון, נפגשנו לפני 5 שנים. אני לא שכחתי אותך.
והם נישאו.
והשאלה שלי, שמנקרת בי חזק:
אולי הם יכלו להינשא חמש שנים קודם לכן, והוא היה לומד לתואר ביחד אתה?
הרי את השאיפה היה לו, את האינטליגנציה והסקרנות היו לו,

הוא עבד בעבודה מסודרת גם תוך כדי התואר, כנראה,

ותחומי עניין משותפים היו גם אז,
אבל רק החותמת, התואר, עוד היה חסר.

אז נכון, לימודים לתואר קשה לשלב בתוך נישואין,

אבל גם מאז שהם נישאו, היא הספיקה לסיים עוד 2 תארים בעודה אם לילדים,

והוא הספיק עוד ללמוד עוד ועוד. אנשים עושים דברים תוך כדי הנישואין.

האם חייבים להגיע אל הנישואין "מוכנים" כבר עם כל התעודות?

אולי הכיף שבלעשות את הדברים זה לצד זו הוא גדול?

הוא קושי, אבל הוא סיפוק של עשייה משותפת בעשר אצבעות

עם תמיכה של בן או בת הזוג?

נכון, נכון... הקב"ה פה מתערב. ויש עיתוי, וזמן לכל דבר.

וכנראה, הם היו צריכים להינשא בדקה הזו, ולא שנייה פחות.

אבל גם לנו כבני אדם, יש אולי שיקולים?

אולי לפעמים אנו דוחים בעצמנו את האושר שלנו,

והקב"ה ברחמיו מאפשר לנו תחנה נוספת? בעוד מספר שנים?

אולי אפשר לחסוך את השנים האלה

ולקחת את התחנה הראשונה, עם חשיבה קצת אחרת?

נקודה למחשבה. (ולאו דווקא על תואר...) 

מה דעתכם?


אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה,

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855


מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים