להיות תינוק
באוטובוס ראיתי אשה יפה, כהת שיער,
נושאת בידיה תינוקת מתוקה, בהירת עור ושיער.
ההבדל הקיצוני בצבעים ביניהם תפס את עיניי.
פתאום תפסתי עצמי שוגה במחשבות:
בטח האם כ"כ גאה בביתה. כמה היא מתוקה, כמה היא יפה,
ובטח כששואלים אותה: "איך יצאה לך כזאת בלונדינית"??
היא מסמיקה מאושר וגאה.
כי בלונדינית זה יפה בעינינו, הישראלים...
מה את עושה? עלה קול שופט בתוכי. את לא מתביישת?
אילו מן מחשבות רדודות ושטחיות את חושבת?
וכי בזה תלויה אהבת אם לבתה? בצבע שלה? ביופי שלה??
לא, ודאי שלא... עניתי לעצמי. אבל זה מוסיף... את חייבת להודות.
אפילו כלפי ילדינו יש לנו ציפיות נסתרות,
שיהיו יפים, חכמים יוזמתיים, מוצלחים....
פתאום נחו עיניי על ידה הקטנה של הפעוטה,
איך היא לופתת את כתף אמה באהבה, בהתמסרות, בתלות גמורה,
בביטחון מלא שזו אמא שלי, שדואגת ותדאג לי תמיד.
התינוקת, כך חשבתי, אוהבת את אמה אהבה גמורה!
השאלה איך אמא נראית בכלל לא עלתה בדעתה!
ואם כבר, אז גם לא אם אמא מספיק סבלנית לשכנות,
ואם היא מספיק קרייריסטית או מתקתקת עניינים כעקרת בית מצטיינת.
היא פשוט אמא שלה, הכתובת בשבילה. שם בשבילה תמיד. כל עולמה.
יש בזה משהו כל כך תמים, מתוק, אמיתי וזך שזה פשוט ריגש אותי.
מתי נהיה גם אנחנו
אלה כלפי אלה
קצת יותר... תינוקות?
