לב של גם וגם - מעברים בין רגשות

איילה שטרן • 30 באפריל 2025

יום הזיכרון ויום העצמאות מביאים אותי לחשוב על התמהיל המיוחד הזה:

צער עמוק מלווה בתקווה ובשמחה גדולה. 

יש לנו את זה יום יום בחיינו בדברים הכי קטנים. 

וגם בדברים גדולים יותר. 

הרי הלב שלנו כל כך כשרוני, שהוא יכול להכיל גם וגם. 


למשל: גם שמחה בשביל חבר שמתחתן - וגם צער על עצמי - ומה איתי...

גם אושר עמוק על שזכינו ל... (לסיים את התואר, להתחתן, לעבודה חדשה ומיוחדת) 

וגם צער עצום על זה שאבא/סבא לא זכה לראות אותנו פה (לפחות לא בגופו). 


ולאחרונה אני חושבת גם על כל ה"גם וגם" הזה, 

גם בהקשר של שמחות שלא היו כאן אלמלא מישהו אחר ששילם מחיר כדי שנגיע לרגע הזה. 


הכי בפשטות: 

לא היינו זוכים למדינה אלמלא אותם אלה שהקריבו את חייהם ובריאותם בשבילנו. 


ועמוק מזה:

האיש הזה שזכה בזוג ריאות חדשות או בלב חדש וחי פה היום - רק בזכות אותו אחד שנהרג ותרם לו את אבריו. 

מישהו מכיל את זה בכלל? 

איך ההורים של הבחור המת מרגישים כשרואים את הבחור שחי בזכות הלב שהוא נתן לו? 

מה הרגש בכלל? שמחה? עצב? יגון? גאוה? סיפוק? 

כנראה שהכל מהכל. 


אותה אלמנה שנישאת בשנית, ואוהבת את בעלה החדש מכל ליבה. 

היא חווה איתו רגעי אושר. גדולים. והוא חווה אותם איתה. 

כל זה לא היה קורה ביניהם - אילו בעלה הראשון היה חי. 

איך מרגישים? קשה להכיל. 

כמו להקים חורבה מחורבות ירושלים. 

השמחה להקים עכשיו משהו חדש על גבי מה שנחרב היא שמחה אחרת, עמוקה יותר כנראה מאשר הבנייה הראשונית, שלא חוותה אבדן לפניו. 


ואיזה מזל שאנחנו יודעים שאותן נשמות שהלכו נמצאות במקום שבו אין חסר, אין קנאה, אין "על חשבון",

יש רק אהבה, נצחיות, שמחה גדולה, שלמות, נתינה. 

והם עוטפים באהבה, מסתכלים מלמעלה ורק רוצים עבורנו ועבור קרוביהם 

שיחיו, שימלאו את החסר, שמשיכו לשמוח, לבנות, להתפתח, 

כאילו זה במקומם, כאילו זה סותר אותם, אבל רק כאילו. 

כי זה כל כך לא סותר, 


הם בהיותם נשמות, יודעים כמה אנחנו נושאים אותם בליבנו ולא נשכח לעד. 

כמה אנחנו מודים להם על מי שהם ומי שהם היו בשבילנו, 

וכמה אנחנו ממשיכים אותם. ממשיכים איתם. 

הלב יכול להכיל הכל. יש לו כוח. ומורכבות ובשלות. 

בואו נמשיך לבנות ולהקים. הם איתנו.






מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים