לב של גם וגם - מעברים בין רגשות
יום הזיכרון ויום העצמאות מביאים אותי לחשוב על התמהיל המיוחד הזה:
צער עמוק מלווה בתקווה ובשמחה גדולה.
יש לנו את זה יום יום בחיינו בדברים הכי קטנים.
וגם בדברים גדולים יותר.
הרי הלב שלנו כל כך כשרוני, שהוא יכול להכיל גם וגם.
למשל: גם שמחה בשביל חבר שמתחתן - וגם צער על עצמי - ומה איתי...
גם אושר עמוק על שזכינו ל... (לסיים את התואר, להתחתן, לעבודה חדשה ומיוחדת)
וגם צער עצום על זה שאבא/סבא לא זכה לראות אותנו פה (לפחות לא בגופו).
ולאחרונה אני חושבת גם על כל ה"גם וגם" הזה,
גם בהקשר של שמחות שלא היו כאן אלמלא מישהו אחר ששילם מחיר כדי שנגיע לרגע הזה.
הכי בפשטות:
לא היינו זוכים למדינה אלמלא אותם אלה שהקריבו את חייהם ובריאותם בשבילנו.
ועמוק מזה:
האיש הזה שזכה בזוג ריאות חדשות או בלב חדש וחי פה היום - רק בזכות אותו אחד שנהרג ותרם לו את אבריו.
מישהו מכיל את זה בכלל?
איך ההורים של הבחור המת מרגישים כשרואים את הבחור שחי בזכות הלב שהוא נתן לו?
מה הרגש בכלל? שמחה? עצב? יגון? גאוה? סיפוק?
כנראה שהכל מהכל.
אותה אלמנה שנישאת בשנית, ואוהבת את בעלה החדש מכל ליבה.
היא חווה איתו רגעי אושר. גדולים. והוא חווה אותם איתה.
כל זה לא היה קורה ביניהם - אילו בעלה הראשון היה חי.
איך מרגישים? קשה להכיל.
כמו להקים חורבה מחורבות ירושלים.
השמחה להקים עכשיו משהו חדש על גבי מה שנחרב היא שמחה אחרת, עמוקה יותר כנראה מאשר הבנייה הראשונית, שלא חוותה אבדן לפניו.
ואיזה מזל שאנחנו יודעים שאותן נשמות שהלכו נמצאות במקום שבו אין חסר, אין קנאה, אין "על חשבון",
יש רק אהבה, נצחיות, שמחה גדולה, שלמות, נתינה.
והם עוטפים באהבה, מסתכלים מלמעלה ורק רוצים עבורנו ועבור קרוביהם
שיחיו, שימלאו את החסר, שמשיכו לשמוח, לבנות, להתפתח,
כאילו זה במקומם, כאילו זה סותר אותם, אבל רק כאילו.
כי זה כל כך לא סותר,
הם בהיותם נשמות, יודעים כמה אנחנו נושאים אותם בליבנו ולא נשכח לעד.
כמה אנחנו מודים להם על מי שהם ומי שהם היו בשבילנו,
וכמה אנחנו ממשיכים אותם. ממשיכים איתם.
הלב יכול להכיל הכל. יש לו כוח. ומורכבות ובשלות.
בואו נמשיך לבנות ולהקים. הם איתנו.
