למה הכל כל כך מסובך פה?
אי אפשר שמשהו יהיה קצת פשוט?
או אתם יודעים מה? ש*הכל* יהיה פשוט?
הרי אין לו בעיה לעשות את זה פשוט בשבילנו, נכון?
אני רוצה שגם בזוגיות, גם עם הילדים,
גם בבריאות וגם בפרנסה יהיה לנו טוב. וקל! מה יש??
בימים האחרונים אני משוחחת על המשאלה הזו שלי
עם כמה וכמה אנשים חשובים בחיי.
כל אחד מהם תורם את הזווית המיוחדת שלו לעניין.
אני כמו מעין גנן, שעובר בגינה, ומלקט פרחים. כך אני מלקטת תובנות.
אז חברה ראשונה הבהירה לי ש---"טוב" זה לאו דווקא "קל". "טוב" זה "סיפוק".
אני אמנם חשבתי שלהתאמץ זה רע. שבאנו לסבול.
ואני לא מוכנה לזה! יש בי קולות שכל הזמן מתנגדים לעושק הזה...
והיא דייקה לי: באנו לעבוד. לא באנו לסבול.
לעבוד זה טוב, וזה יכול גם להיות נעים.
(טוב, אולי לא תמיד נעים, אבל עדיין מספק).
חזרתי הביתה עם החדשה המסעירה.
סיפרתי ליעקב, בעלי היקר, את כל העניין, והוא סיפר לי סיפור:
דמייני לך איש, שיושב על החוף בהוואי על כסא נח
עם נקטר מנגו מתחת לשמשייה. כל חייו. כלללל חייו.
ופתאום מרחוק רואה אי מבודד, קטן, ושומע משם צלילים:
של בכי, של צחוק, מידי פעם צעקות, מידי פעם תרועות.
הוא מבחין שיוצאים משם אורות, ברקים, ניצוצות ועניינים שונים ומשונים.
והוא אומר לעצמו: מה זה? איזה אקשן! גם אני רוצה ללכת לשם!
ואומרים לו: השתגעת?? שם עובדים! יש שם כל מיני אתגרים!
לפעמים מצליחים ומאושרים ולפעמים נכשלים ובוכים...
והוא אומר: מה אכפת לי?????? כמה זמן אפשר לשבת פה?
גם אני רוצה להיות חלק מהמשחק!
אני אלמד שם על עצמי כל מיני דברים מרתקים!
אז בסדר, לפעמים אני אבכה, אבל שווה לי!
אני רוצה את האתגר, את העניין, את האקשן...
זה העולם שלנו!
חבריי! זה הפך לי את הראש.
פתאום הבנתי שראשית לכל: לא באתי לפה בעל כורחי.
ה' שאל את הנשמה שלי אם היא רוצה לצאת למסע והיא הסכימה.
יוצא מכך, שאף אחד, במיוחד לא הקב"ה לא חייב לי כלום.
(הבאת אותי לכאן, נכון? אז תדאג לי!
הוא ידאג, מה נראה לך? אבל יאתגר!)
וגם: שכיף לעבוד, שכיף להתאמץ, שזו בעצם המטרה.
המנוחה באה כדי להצליח להתאמץ אחר כך יותר.
חוויתי ממש הקלה גדולה בזכות ההבנה הזו.
וקמתי למחרת ברצון עז לעבוד! ועם שמחה גדולה בלב.
הבנתי מה אני עושה פה בעצם.
כמה אני אוהבת להפוך את הראש!! חוויה משנת חיים.
