המדינה לא הוגשה לנו על מגש של כסף.
אבדנו את מיטב בנינו בשבילה. כדי לזכות בה, וכדי לחיות בה.
זאת אחת מאמיתות החיים הקשות.
שכדי לזכות צריך גם לאבד.
האמת הזאת פוגשת אותנו בכל תחום בחיים.
גם בזוגיות.
כדי לזכות באהבת החיים שלנו, בזוגיות,
אנחנו נדרשים להסכים לאבד.
את החופש שבהיותנו לבד?
את ההרגלים שלנו,
אולי את מקום המגורים? העבודה הקיימת?
יש שמרגישים שכשיהיו ביחד לא יוכלו יותר להחליט החלטות באופן עצמאי.
לפעמים מאבדים את החלום על איך בדיוק הזוגיות היתה אמורה להגיע אלי, לדעתי,
ולהיפתח לאפשרות שהיא תגיע באופן אחר, בדרך אחרת.
כל הקשיים האלה הם קשיים, ואי אפשר לזלזל בהם.
לפעמים הם ממש עומדים בדרך בינינו לבין משאת נפשנו, הזוגיות ואהבה.
ולפעמים...
בכלל לא ברור לנו שאותה משאת נפש היא אכן מטרה מספיק נכספת...
אני שומעת הרבה פעמים את הקולות האלה. האמנם "טובה הארץ מאד מאד"?
באמת זוגיות היא דבר כ"כ טוב, ששווה לאבד בשבילה כ"כ הרבה דברים?
הרי שמענו על זוגות שלא ממש שמח להם... זה לא סוד.
לא תמיד פשוט להכיר שהקולות האלה בכלל משוטטים לנו בלב.
אבל כדאי להקשיב להם, כי זו כבר התחלה מצויינת.
והבשורה הטובה היא: אכן טובה הארץ מאד מאד.
זוגיות טובה היא לא פחות מאשר גן עדן עלי אדמות.
היא העוגן, המשען, המקום ממנו הכל מתחיל ואליו הכל מגיע.
ושווה, שווה לאבד דברים עבורה.
ועוד בשורה טובה:
כשבנינו ובנותינו נפלו על קידוש ה' במערכה הכבדה,
אין לנו דרך אחרת להסתכל על זה מאשר כעל אבדן.
אבל אותם אבדנים שאנו מאבדים בדרך לזוגיות שלנו,
הם לא תמיד אבדנים באמת.
כי מי אמר שלהיות לבד זה אכן חופש? זה אולי חופש, אבל זאת לא חירות.
ומי אמר למשל, שכזוג לא אוכל להחליט החלטות,
ולא אוכל להיות גם קצת לבד לפעמים?
אני מאחלת לכולנו מכל הלב,
ללטף בתוך ליבנו את המקומות הכואבים והמרעידים האלה, להבריא אותם,
ולהגיע אל הארץ המובטחת, אל הזוגיות המיוחלת,
שטובה היא מאד מאד.
