טיפ שווה - איש קשר!

איילה שטרן • 25 בדצמבר 2024

-תכננתי השבוע לקנות משקל, 

כדי להישקל לפני שאני מתחילה תהליך הרזיה, 

פשוט לא הגעתי לזה. 


-תכננתי לקרוא כל לילה את המשפטים המעצימים 

שיביאו לשינוי שלי, אבל זה התמוסס איכשהו. 


-תכננתי לכתוב כל ערב הודיה אחת על היום שעבר 

כדי לפתח בי את מידת השמחה, אבל זה לא קרה. 


מכירים את התסכול? אוף, איך זה מעצבן. 

אנחנו כ"כ רוצים להצליח, מקבלים על עצמנו משהו, 

ו... לא מבצעים. 

ואז מגיעים רגשות האשמה, ובכלל... חגיגה!


איך פותרים את זה? 

אל תדאגו! יש פתרון, והוא לא כ"כ מסובך! הוא אפילו פשוט. 


קודם כל את רגשות האשמה אנחנו זורקים 

לפח המעוטר הקרוב למקום מגורינו. 

(מה נעשה עם אשמה בדיוק? איך זה יקדם אותנו?)


ונבין...

כשאנחנו לא מבצעים משימה, יש לזה 2 סיבות עיקריות:

טכנית, ו... רגשית. 


הטכנית היא הכי חמודה. 

היא נובעת פשוט מכך ש - או ששכחנו מזה! 

או - שלא קבענו לזה זמן מוגדר ביומן. 

אמרנו בכללי שמתכננים לבצע, 

אבל לא בדקנו באמת מה הזמן הנכון לנו, מראש. 


פתרונות:

א. כדי לא לשכוח - תזכורת בסלולרי 

(פלוס תזכורת לשעה אח"כ, כדי שאם יצוץ משהו באותה שעה, 

אז גם אח"כ נוכל לזכור לבצע). 

תליית פתק במקום גלוי שיזכיר לנו. 

למשל אם מתכננים לקרוא בלילה - 

אז ממש להדביק על מנורת הלילה שליד המיטה, אין מצב לפספס. 


ב. כדי לוודא שהדבר מתבצע - לקבוע זמן ספציפי. 

מתי אני הולכת לקנות משקל? באיזה יום? באיזו שעה? 

מה יכול למנוע את זה? איך אתגבר על המניעה הזאת? 

(כולל תזכורות, פתקים וכו')

ואם בסוף לא אוכל ביום שקבעתי - 

מהי תכנית ב'? מתי המועד הבא שאני קובעת לי? 


לקבוע ממש במסמרות ולהזכיר לעצמנו: 

כשאני אומר שאני עושה, אני עושה! 

זה נקרא "אינטגריטי = יושרה". 

זה נותן תחושת ביטחון, עוצמה וכבוד עצמי 

וממש כיף להחליט ולבצע. 


ואם כל אלה נעשו ובכל זאת לא ביצענו - 

כנראה יושבת שם סיבה רגשית. 

איזשהו קושי רגשי שלא היינו מודעים אליו. 

אולי פחד להיכשל? פחד להצליח אפילו? 

אולי מחשבה סמויה ש"מה באמת, כזאת פעולה יכולה באמת לעזור לי? 

זה ייקח שנה עד שיהיה לזה אפקט אמיתי"... 

וכאן כבר כדאי לנו להיכנס לעומק האמונות ולאתגר אותן. 

לעשות את זה עם הקב"ה (בשיחת התבודדות נהדרת), 

עם חבר או איש מקצוע.


אבל לא לשכוח - תמיד אפשר להצליח! אפשר להתמיד ולנצח!!

ראיתי את זה אינספור פעמים אצלי ואצל אנשים - וגם אתם יכולים. 

איזה כיף זה לכבוש הרגל חדש ולראות את עצמנו מתפתחים. 

זה פשוט התענוג והסיפוק הכי גדולים. 


לכו על זה!


אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, 

ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855



מאת איילה שטרן 8 בדצמבר 2025
המשפט ה זה  תפס אותי, וממש פתח לי את הלב: "תאמין שהגעת אל העולם כדי למלא חסר של אחר". זה משפט שיכול קצת להרגיש חוסם. באתי כדי לשרת אחרים? באתי בשבילם ולא בשבילי? אבל אותי זה דווקא פותח. כי הוא לא בא מתוך התנשאות ולא מתוך ביטול של עצמי או של השני, אלא מתוך ראייה שכל אחד נברא עם מתנות שמישהו אחר לא יכול להעניק בדיוק באותה צורה. בזוגיות מגלים את זה ברגעים הכי קטנים: אחד מאיר הומור בזמן שהשני נלחץ, אחד זוכר סדר ודיוק כשהשני נוטה להתפזר. זה לא "לתקן" — אלא להשלים. לא לבטל את החסר — אלא למלא אותו בטוב. פעם שמעתי בחורה שאמרה: "איזה מזל שמצאתי את בעלי, כי הוא לא היה מסתדר עם מישהי אחרת". זה כ"כ נגע לליבי! האינסטינקט שלי היה לצחוק צחוק חמוד ולשאול אותה: "אבל איפה את בתמונה? :) אם את זו שמצאה אותו, ואיזה מזל, אז במה הוא ממלא אותך? לא במה את ממלאה אותו". אבל זו לא היתה החשיבה שלה (לפחות לא באותו הרגע). באותו רגע, בלי לשים לב אפילו, היא חשפה את זה שבשבילה להיות האשה הנכונה בשבילו, זה התענוג והאושר. כשמסתכלים כך (לפחות בחלק מהזמן), כל מחלוקת קטנה מקבלת פרספקטיבה אחרת: אולי דווקא כאן מתגלה המקום שבו נבראנו לתת משהו שהצד השני זקוק לו. וזו כבר התחלה של בית בנוי באהבה. המון אהבה ושמחות! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855
מאת איילה שטרן 24 בנובמבר 2025
זה לא סוד שהרבה אנשים מתקשים למצוא בן זוג בגלל "מה יגידו". כלומר, הם מחפשים בן זוג שיהיה תואם דברים מסוימים שגדלו עליהם, שמצופה מהם, או אפילו שהם רק חושבים שמצופה מהם, למרות שבעומק ליבם הם בכלל צריכים ומשתוקקים למשהו אחר. זה קונפליקט שהוא הרבה פעמים לא מודע בכלל. הם בטוחים שמה שמה שמצופה מהם זה גם מה שהם רוצים. רק בשיחות עומק עם המאמנת מתגלה הפער. לפעמים זה מתגלה כשהם יוצאים עם מי שממש עונה לציפיות של כולם, אבל לא טוב להם איתו. והם לא מבינים למה. לפעמים זה מאד מאד מודע. הם יודעים היטב: אני רוצה איקס, אבל אין סיכוי שאצליח להביא אותו הביתה/לחברים/לחבר'ה מהעבודה. זה כ"כ כואב. אבל זה פתיר. באמת שכן. שאלתם את עצמכם פעם מה זה הביטוי הזה "לכרות ברית"? הרי ברית זה חיבור, וכריתה זה ניתוק !! אז כנראה שכדי להצמיח בתוכנו דברים, אנחנו צריכים לכרות אותם ממה שלמדנו בעבר. אנחנו חיים בבית שלנו. וההורים וכל המבוגרים המשמעותיים של חיינו (כולל המדיה אגב) מציעים לנו סלסלה על השולחן עם כל מיני פירות. אנחנו בטבעיות בוחרים מתוכם את הפירות שאנחנו אוהבים, ומשאירים בסלסלה את אלה שלא. בסלסלת הערכים שגדלנו עליה - יש: תורה, קשר לה', תקשורת בינאישית, סדר וניקיון, זרימה או אחריות, מעמד, מקומו של הכסף, חשיבות המראה החיצוני בחיים, עדות, סטיגמות, לימודים... איך נדע אם הערכים שבסלסלה הם באמת שלנו או שאנחנו "מחויבים" לקחת אותם איתנו כי גדלנו עליהם? צריך לכרות. לנתק. לדמיין רגע: אם אני חיה לבד לבד לבד, רק אני והאיש שלי. מה חשוב לי ורק לי שיהיה בו? אני מאמינה שהמעמד היוקרתי של המקצוע שלו יהפוך אותו לבעל טוב יותר? או שאמא שלי למשל מאמינה בזה ואני ממש לא? אם אמא לא בעניינים בכלל... לי עצמי זה יהיה חסר? אם כן - איזה יופי! הנה ערך שלקחתי לבדי בעצמי מסלסלת הערכים שהיתה על השולחן בבית, ואני אוהבת אותו ובוחרת בו, בערך הזה. ואם לא - זה ערך שלא לקחתי. זו הבננה עם ה"חום" שאמא תמיד אמרה "זה רק דבש, למה את לא אוכלת את החום?" ואני אף פעם לא רציתי לאכול כי זה הגעיל אותי בכלל. אני לא צריכה את זה בבן הזוג שלי. זה לא מעניין אותי. זה מעניין את אבא ואמא (החברות באולפנה/ החבר'ה בעבודה). ואני אחיה עם האיש ולא הם. אז כדי להתחבר לערכים שלי, אני צריכה רגע לנתק. לכרות את ה"מה הם חושבים". ואז אני יכולה ליצור ברית עם מישהו שבאמת באמת אני רוצה. ומה עם כולם? הם יסתדרו. אולי ינועו באי נוחות כמה זמן, אבל כשיראו כמה טוב לנו, הם יידבקו באושר שלנו. בהצלחה ענקית! אילה שטרן - מאמנת את מי שנחושים להתחתן בלי להתפשר על אהבה, ומוכנים לזוז בשביל זה. 0544222855 
פוסטים נוספים