סודם של הכאב והאושר
"תמיד בשמחות כשמזכירים את סבתא שלא זכתה
אמא וכל הדודות פתאום מחפשות ממחטה". (אורי אורבך, "ילדה כמוני")
חופה, שמחת השמחות – ואפר על ראשו של החתן, שבירת כוס.
ברית מילה – התינוק בוכה, ואנחנו איתו, אבל מאושרים מהמעמד.
יום השואה ויום הזיכרון נושקים ליום העצמאות.
המרור נושק לאכילה בהסבה כבני חורין.
ועוד אינספור דוגמאות...
עין אחת צוכה, ועין אחת בוחקת.
ככה אנחנו, היהודים במיוחד, אבל בעצם כל האנושות,
נעים כל הזמן בין עצב לשמחה, בין יגון עמוק לתקווה גדולה
ובין אבל ליום טוב.
והחידוש פה הוא שזה לא רק בין לבין – זה ממש גם וגם. בו זמנית לפעמים.
למה זה ככה... סוד היקום כנראה. קטונתי.
אבל בהרגשה שלי זה סוג של הכרח.
הרגשות שלנו שהם כמו קשת רחבה של צבעים.
מי שיש לו את התכלת, יהיה לו גם את הכתום, האדום והסגול.
ומי שחוסם את האפשרות של צבע אחד, אולי גם לא יזכה בצבע השני.
כי כל הרגשות כולם, על כל גווניהם – נמצאים באותו אוצר בתוכנו.
כשתיבת האוצרות סגורה – לא חשים בכאב, אבל גם לא באושר.
מי שמסכים לבוא במגע עם הרגשות שהתרגלנו לברוח מהם,
ולנסות ולדחות אותם, אפילו לפחד מהם... כי הם כואבים...
יזכה לבוא במגע עם הרגשות של השמחה, הגילוי, ההתחדשות והאושר.
ילד קטן, שהוא כולו רגש, וכמעט ללא שכל – אפשר לראות אותו בוכה ועולץ חליפות.
בשניות זה מתחלף אצלו, ואפילו מופיע כמעט בו זמנית.
הרגשות אצלו נגישים, זמינים, פעילים.
ומי מאיתנו לא רוצה לשמוח כמו ילד, לגלות, להתלהב, לצחוק ולהתגלגל?
אפילו הרב קוק זצ"ל אמר, שאסור לאבד את טל הילדות.
אלא שצריך להוסיף לה את העומק של הבגרות.
שהרי,
שמחה עלולה לפעמים להיות מאד שטחית,
צפה על פני השטח, מגרדת אותו מלמעלה.
ומה שיכול לגרום לשמחה שלנו להיות עמוקה ומשמעותית,
כאילו נובעת מהמעיינות והתהומות שבתוכנו – הוא דווקא הכאב.
כי כאב נוגע בקרקעית. כאב אמיתי, שנותנים לו להיות מורגש,
הוא אף פעם לא רק מעל פני השטח.
הוא תמיד נוגע בשורשי הקיום, בעומק ההוויה.
אם מסכימים לגשת לשורשים ולעומקים – ולהרגיש כאב,
גם השמחה של מחר – תהיה עמוקה, נוגעת ואמיתית יותר.
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" –
גם בשמים יש שלום, בין הניגודיות של האש והמים.
גם אנו נעשה שלום בין הכאב לשמחה.
אז שימו לב ללב, ותנו לו מקום.
מי שרוצה לחוות אהבה –
בחוכמה יעשה אם יסכים לעבור דרך סיכון לכאב ולאכזבה.
מי שרוצה ללמוד לשחות – מוכרח להיכנס לבריכה, ולא לפחד להירטב.
אהוד מנור, ז"ל, תמצת את זה מקסים, בשורה שאני תמיד מתרגשת ממנה:
"להתמכר ללב המתפרע, לדמיון המתפקע,
***ולאושר הנוגע בעומק הכאב"****.
מועדים לשמחה לגאולה שלמה!
אוהבת, אילה 😊
